• שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: זעזועים בירדן – בבואה של המזרח התיכון

  • כתב - יורם אטינגר    
  • - לכתבות נוספות אצלנו על:
  • שתף
  • זעזועים בירדן


    מדינות זרות, בני משפחת המלוכה וגורמים בדווים בכירים מואשמים בנסיון להביא לחילופי שלטון בירדן.


    חילופי שלטון בירדן עלולים להפוך את המדינה - המשתרעת בין סוריה, עיראק, סעודיה וישראל - לבסיס נוסף של טרור פלסטיני ואסלאמי, שיהווה איום קיומי על סעודיה, שאר מדינות חצי האי ערב ומצרים, יעניק רוח גבית לאייתולות באיראן, ארדואן התורכי, ,האחים המוסלמים", סין ורוסיה, ויפגע קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ישראל וארה"ב.


    הפגיעות הפנימית של ירדן מושפעת על ידי הפיצול הפנים-בדווי שמקורו ב-1921, כאשר המשפחה ההאשמית מחיג'אז במערב סעודיה יובאה על ידי האימפריה הבריטית, והומלכה על השבטים הבדווים בירדן, המפוצלים שבטית, גיאוגרפית, תרבותית, רעיונית ודתית. חלקם (במיוחד בדרום הממלכה) רואים במשפחה ההאשמית מהגרים בלתי-רצויים, הנתונים להשפעת התרבות המערבית, וסוטים מהאסלאם והערביות בעצם החתימה על הסכם שלום עם מדינה "כופרת" יהודית.   


    כ-70% מתושבי ירדן הם פלסטינים, בעוד ההנהגה הפלסטינית (אש"פ, הרשות הפלסטינית וחמאס) רואה בירדן ישות מלאכותית וזמנית במערב (78%) פלסטין. מכאן המעורבות הפלסטינית בחתרנות וטרור להפלת השלטון ההאשמי, כפי שהיה במלחמת האזרחים ב-1970 וגל הטרור ב-1989.


    פלסטינים רבים מעורבים גם בפעילות פוליטית וחתרנית של "האחים המוסלמים" בירדן, כמו גם במצרים ומדינות המפרץ.


    בנוסף לכך, יש בירדן כשני מליון פליטים מעיראק (ובמיוחד) מסוריה, הכוללים גם פעילי טרור אסלאמי הממשיכים פעילותם בירדן.


    ההתרחשויות בירדן חושפות מאפיינים בני 1,400 שנים של המזרח התיכון:


    *נאמנות משפחתית, שבטית ומקומית עליונה על נאמנות לאומית;

    *פגיעות פוליטית, אי-יציבות וזעזועים בלתי-צפויים;

    *פיצול וסכסוכים אלימים מקומיים, לאומים ואזוריים;

    *שלטון מיעוט לא-דמוקרטי המהווה מטרה לנסיונות הפיכה;

    *משטר עולה לשלטון – ומאבד שלטון – באלימות;

    *שחיתות שלטונית;

    *חוסר-סובלנות אלימה כלפי "מאמינים" ו"כופרים", פנימית ואזורית, דתית, תרבותית, רעיונית וגיאוגרפית;

    *היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי;

    *היעדר דמוקרטיה וזכויות אדם מערביים.


    המציאות המזרח תיכונית


    הזעזועים בירדן ניזונים גם מהצונאמי הערבי (המכונה בפשטנות "אביב ערבי") שפרץ לרחוב הערבי ב-2011/2010 ומהווה איום קיומי על כל משטר ערבי.


    ב-2021 מתעדת הקריסה האלימה של המבנה הפוליטי בעיראק וסוריה – שנחשבו למדינות מובילות בעולם הערבי – את פגיעותו של כל המשטרים הערביים, החשים על צווארם את מאכלת יריביהם מבית ומחוץ.


    שליטים ערביים שנחשבו ל"סלע גיברלטר" איבדו את השלטון באלימות – שהביאה לשינויים דרמטים - כפי שהיה לדוגמא:


    *ב-1958 הוצא להורג פייסל השני מלך עיראק בהפיכה צבאית; ב-1963 הוצא להורג הגנרל קאסם בהפיכה צבאית-בעת'יסטית; ב-1979 הדיח צדאם חוסיין את קודמו והפך לשליט בלעדי עד תלייתו ב-2006.

    *ב-1952 הודח פארוק מלך מצרים בהפיכה צבאית, ששמרה על השלטון עד 2012, כאשר "האחים המוסלמים" עלו לשלטון עד 2013 והודחו על ידי הגנרל סיסי.

    *ב-1969 הודח אידריס מלך לוב על ידי קדאפי, שהוצאתו להורג על ידי המון סוער ב-2011 הפכה את לוב – עד היום - לזירת מלחמות אזרחים וטרור אסלאמי.

    *ב-1979/78 הודח השאה הפרסי על ידי מהפיכה אסלאמית.

    *ב-1964 ו-1985 הודחו שליטים צבאיים בסודן על ידי גורמים  צבאיים-פוליטים-אסלאמיסטים; ב-1989 הנהיג הגנרל באשיר הפיכה צבאית ושלט עד להדחתו ב-2019 על ידי מרד צבאי-אזרחי, העומד בפני התנגדות אסלאמיסטית.

    *מ-1962 מהווה תימן זירת מלחמות אזרחים וחילופי שלטון במעורבות גורמי חוץ.

    *ב-1987 הודח בורגיבה נשיא תוניסיה על ידי בן עלי, שנמלט והודח ב-2011, והוחלף על ידי "האחים המוסלמים".


    היקף האלימות הבינערבית ובין-אסלאמית מתועד על ידי 11 מיליון המוסלמים שנהרגו במלחמה וטרור בין-אסלאמים מאז 1948, מהם 35,000 (0.3%) נהרגו במלחמות ערב-ישראל.


    500,000 סורים נהרגו במלחמות אזרחים שפרצו ב-2011, בנוסף ל-7 מיליון פליטים. 2 מיליון נהרגו ו-4 מיליון הפכו לפליטים במלחמות אזרחים בסודן ב-2011-1983. 200,000 נהרגו במלחמות אזרחים באלג'יר ב-2006-1991. מיליון הרוגים במלחמת עיראק-אירן 1988-1980. 300,000 תושבי עיראק (כורדים ושיעים) נהרגו על ידי צדאם חוסיין, בנוסף ל-150,000 שנהרגו בידי טרוריסטים אסלאמים. 200,000 לבנונים נהרגו במלחמות אזרחים – חלקן במעורבות פלסטינית – בשנות ה-70' וה-80' של המאה הקודמת. 80,00 איראנים נהרגו במהפיכת 1978/79 שהעלתה את האייתולות לשלטון בטהראן, ורבים נוספים הוצאו להורג.


    השורה התחתונה


    לפי פרופ' פואד עג'אמי, שהיה מגדולי המזרחנים וראש לימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ג'והן הופקינס (The Arab Predicament): המזרח התיכון מהווה "רצף של אשליות, תיסכול ומדיניות המתדרדרים שוב ושוב לשפיכות דמים". 


    ואכן, מעצבי מדיניות מערביים המונחים על ידי שאיפה לשלום נוטים להקריב את מציאות המזרח התיכון המורכבת והמתסכלת על מזבח הכמיהה לפתרונות נוחים ומהירים, פשטנות והרהורי-לב, ובכך מוסיפים שמן למדורה.


    המזרח התיכון חושף את ערוותם של מדינאים מערביים שקיבלו בברכה את הצונאמי הערבי כאילו היה אביב ערבי, מצעד הדמוקרטיה ומהפיכת "פייסבוק" והנוער; האמינו שאפשר ליישם במזרח התיכון הגועש נורמות מערביות של דמוקרטיה, סובלנות וכיבוד הסכמים; ראו בסכסוך הערבי-ישראלי את "הסכסוך המזרח תיכוני"; והגדירו את הסוגייה הפלסטינית כשורש הסכסוך הערבי-ישראלי, גורם מרכזי בהוויה המזרח תיכונית ובבת-עין של הערבים.


    בחינת המציאות ההפכפכה והאלימה במזרח התיכון מחייבת את ישראל לגבש גבולות ביטחון שיעמדו בפני תרחישים מזרח תיכוניים – כגון מתקפת פתע ו/או הפרה אלימה של הסכם שלום – ולא בפני תרחישים מערביים. המזרח התיכון מלמד שכח הרתעה והדיפת לחצים הם תנאים-מוקדמים לצמצום מלחמות וטרור, לעומת פייסנות המעודדת תוקפנות.


    תזזיתיות המזרח התיכון מדגישה את ייחודה של ישראל כבעלת-ברית אמינה, יעילה ודמוקרטית של ארה"ב, בעלת יכולות צבאיות וטכנולוגיות המשרתות אינטרסים ואתגרים משותפים של ארה"ב וישראל, ומהוות מכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, המעניק לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים(!) על ההשקעה השנתית של ארה"ב בישראל (המכונה בשגגה "סיוע חוץ").

  • {{report.countcommenttotal}}  {{report.count}} 
  • תגובות 

חזרה לראש הדף