• מצוות האמונה (א) - בלבבי משכן אבנה

  • כתב - הרב מאור תפארת    
  • - לכתבות נוספות אצלנו על:
  • שתף
  • הרמב"ם בספר המצוות (מצוה א) מגדיר את המצווה הראשונה כמצוות האמונה "מצווה א' היא הציווי אשר ציוונו בהאמנת הא-להות. והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה שהוא פועל לכל הנמצאים והוא אמרו (שמות כ, ב) "אנוכי ה' אלוקיך".

    על דברי הרמב"ם הקשו כיצד אפשר לצוות מישהו להאמין – אם הוא מאמין אז הוא כבר מאמין, ואם הוא לא מאמין לא שייך למוות עליו שום דבר. וכתבו ליישב שכוונת הרמב"ם שעל האדם שהוא כבר מאמין לחזק ולבסס את רגש האמונה שבלבו. "הא-להים עשה את האדם ישר" ויש לו רגש טבעי של אמונה שמפעם בו, ואותו מצפים ממנו לחזק.

    משנה תוקף יש להסבר זה על פי הבנת הרב קאפח זצ"ל שהתרגום הנכון של דברי הרמב"ם בספר המצוות (שנכתב במקור בערבית) הוא "שציוונו בידיעת הא-להות, והוא שנדע שיש שם עילה" וכו'. והרב קאפח מבאר שכוונת הרמב"ם היא שעל האדם לקחת את האמונה הפשוטה שבלב ולהביאה (באמצעות לימוד והעמקה) לידי ידיעה. מצוות ידיעת ה'.

    כיוון אחר ומעניין של עניין העמקת האמונה שבלב ישנו בספר "בלבבי משכן אבנה", המוצג בקצרה בקטעים הנבחרים הבאים:    

    א. יש (בתורת הסוד) חכמה, בינה ודעת. חכמה, היא ידיעת הדברים ככתבם וכלשונם.  בינה, היא הבנת הדברים היטב. דעת, היא ההתקשרות לדבר, שכל כולו מחובר לדבר. ''ובדעת חדרים ימלאון''. כלומר, חדרי לבבו של האדם מלאים בידיעה הזו, כל כולו נתון לידיעה, זו דעת שלמה וגמורה. דבר שאדם יודע אותו, אולם זה לא מקיף את כל לבבו ומחשבותיו, זו דעת חלקית. דעת שלמה היא, רק כאשר האדם מקושר ומדובק לידיעתו בכל עת ובכל שעה בכל נימי נפשו ולבבו (אות מח).

    ב. נמצא א''כ שמי שמחפש אמת, הוא ראשית צריך לברר את אמונתו הפשוטה, את האמונה הפשוטה שיש בורא לעולם. הנקודה הראשונה שעל האדם להתחיל בה, הוא ראשית לברר לו שיש בורא עולם בשכלו. כלומר, לברר לעצמו שבשכלו הוא מאמין שיש בורא לעולם כפי שקיבל מאבותיו ואבות אבותיו (ולא ע''י חקירה, שחלק מחכמי ישראל הרחיקוה). לאחר שאדם בירר לעצמו שבשכלו הוא מאמין גמור שיש בורא לעולם, עתה עבודתו לחיות עם ידיעה זו בכל עת בכל שעה. בודאי שאי אפשר פתאום להתחיל לחיות עם ידיעה זו בכל עת ובכל שעה, אולם ראשית הכל זו שאיפתו של האדם לחיות בכל רגע ממש עם זכירה בלב שיש בורא לעולם (אות נ).

    ג. עד כמה שנראה שהנקודה הזו פשוטה (הנקודה לזכור שיש בורא לעולם כל הזמן), שאין דבר יותר ברור ממנה, כך הריחוק של האדם מכך גדול. האדם יכול ללמוד תורה רוב שעות היממה, ולרדוף אחר מעשה חסד רבים, ולקיים את כל המצוות כולם קלה כבחמורה, ועם כל זאת האדם כמעט ואינו חושב כלל על הקב''ה, הוא אינו זוכר עם מי יש לו עסק. וכבר כתב החזון איש (רבי ישעיהו קרליץ זצ"ל) איגרת הדרכה מפורטת לאדם, ובסופה כתב ''והעיקר לזכור לפני מי אתה עמל''. כלומר אדם יכול להיות עמל, ויש לו דרך ברורה והדרכות מסודרות, אולם העיקר חסר אם לא זוכרים לפני מי אנו עמלים (אות נד).

    ד. זהו היסוד והשורש של כל עבודת האדם, לייסד בנפשו פנימה, שהנפש תחוש בכל עת ובכל שעה ממש שיש בורא לעולם. לא רק ידע שכלי גרידא, אלא שצורת החיים תהיה ספוגה מכך, וכל כולו של האדם חי באופן מוחשי את הידיעה הפשוטה והבסיסית ביותר, שיש בורא לעולם.  לאורך כל היום, האדם צריך לילך עם המחשבה הפשוטה ביותר שיש בורא לעולם, מחשבה פשוטה, פשוטה שבפשוטים, בלי התבוננות מעמיקה מיוחדת, אלא לחיות עם הנקודה הפשוטה שבמח, ועל ידי זה להחיות לאט לאט את הנקודה הפשוטה שבלב, שהיא הפשיטות הגמורה ביותר, ידיעה בלתי מורכבת כלל, ידיעה ברורה מאוד שיש בורא לעולם, זו צורת תחילת העבודה אצל אדם שרוצה לבנות עולם פנימי מוצק ובנוי (אות סג).

    ה. על האדם לזכור מחשבה פשוטה זו לאורך כל היום, בתחילה יעשה לו מזכרים חיצונים שיזכירו לו זאת, כגון אחת לשעה לערך. לאחר שיראה שכבר אחת לשעה הנפש הורגלה לכך, יצמצם את הזמן לאחד לרבע שעה וכד', וכך לאט לאט, שלב אחרי שלב, יצמצם את הזמן עוד ועוד, עד אשר יזכהו ה' יתברך לזכור בכל עת ובכל שעה שיש בורא לעולם (שם).

     

    החידוש שמופיע כאן הוא שהאדם חיצונית ממשיך להיות אותו אדם בדיוק. הוא חי אותם חיים ומתנהג באותה צורה (לכאורה), הוא כאילו לא השתנה כלל. מבחוץ הוא עשוי להיראות כאדם פשוט, אבל באמת הוא בדרגה רוחנית גבוהה ועצומה מאוד. וכל זה בלי מאמץ מיוחד, רק עם שינוי תודעתי קטן ותו לא.

  • {{report.countcommenttotal}}  {{report.count}} 
  • תגובות 

חזרה לראש הדף