• אסתר חיות ומליאת בית המשפט העליון. להציב מגבלות על כוחם האבסולוטי

  • כתב - MotiL    
  • - לכתבות נוספות אצלנו על:
  • שתף
  • אסתר חיות, וכנראה גם חבריה למליאת ביהמ"ש העליון, סבורים, שאין לשים מגבלות לכוחם האבסולוטי, אלא שבא עכשיו הרמטכ"ל, ואמר עד כאן. אחריות פיקודית לא מתחלקת. את האחריות הפיקודית הפקידה הממשלה בידי ובידי המפקדים של צה"ל בלבד. אנחנו השולחים את החיילים לקרב, לא ביהמ"ש, ולכן היא איננה ניתנת לחלוקה. 

    מדוע אנו נמצאים בתחושה, בה מתברר שוב ושוב כי המערכת המשפטית, יותר מכפי שעליה לשמור על קיום החוק. על קיום זכויות הפרט והשוויון המשפטי בין אדם לרעהו, ששה אלי קרב? מדוע אנו "מתבשרים", חדשות לבקרים, על התלהמות משפטית חדשה, על ששון בלתי נדלה לעוד מאבק ציבורי? מדוע אנו נוכחים לדעת, שוב ושוב כי אותם חברים בגוף הנשגב, כמותב ביהמ"ש העליון, סבורים שאין ואסור שיהיו מגבלות לכוחם האבסולוטי, וכי הצדק, גם בפסיקותיהם, הקיצוניות לפעמים, תמיד מצוי לצידם?

    בשורש המאבק החדש מצוי עכשיו... צה"ל. כן. עכשיו עלה ובא שוב אותו סגנון של הורדת ידיים, והפעם עם הרמטכ"ל. 

    אלא שרא"ל אביב כוכבי, בא ולמעשה אומר, כי בעקרון עומדת בפניו אחריות פיקודית שאיננה ניתנת לחלוקה. הוא מודיע גם למערכת המשפטית: אחריות פיקודית לא מתחלקת. את האחריות הפיקודית הפקידה הממשלה בידי ובידי המפקדים של צה"ל בלבד. אנחנו השולחים את החיילים לקרב ולא ביהמ"ש. ולכן היא איננה ניתנת לחלוקה.

     

    ראשית הסיפור בלחץ שהפעילו חוקרי מצ"ח על חייל בשם ניב לובטון על מנת שיפליל את חבריו, שהסתבכו, לכאורה, בעבירות סמים. החייל הסכים. אחר כך חזר בו. החוקרים הפעילו לחץ כבד על לובטון, והוא החליט, כמסתבר, שאיננו יכול להמשיך ולפגוע בחבריו ליחידה, והתאבד.

    הרמטכ"ל כוכבי הדיח את שני החוקרים. גם מפקדם, גלעד פרנקו, שוחרר מצה"ל. אלא שפרנקו עתר לביהמ"ש המחוזי ("הבג"צ הקטן"), וזה, שש אלי קרב, כרגיל, ופסק כי פיטוריו מבוטלים. 

    הרי לכם, עוד פעם, מקרה המציג דפוס התנהגות מוזר, בלשון המעטה, כאשר המערכת המשפטית, מוכיחה כי איננה מבינה את מגבלות כוחה. שוב ושוב חוזרת זו ושוגה בתפיסתה את חלוקת התפקידים העקרונית, וכאילו פועלת בחלל ריק, ולא במסגרת של מימשל מתוקן ודמוקרטי (אני מבקש לסייג את דברי ולציין כי אין באמור לעיל, משום הטלת דופי בכוונות הטובות), מסרבת להבין את גבולות הזירה, גם הרעיונית, בכל הקשור לצורך בריסון ובאיפוק.

     

    יתכן ששורש הבעיה טמון בסירוב המערכות המשפטיות לשאת גם באחריות לתוצאות משפטיהן. אחריות זו אמורה להיות חלק הכרחי ממכלול שיקול דעתם. כך יוצא היום שביהמ"ש העליון אחראי להבערת דליקות, אך לא לכיבויין. במקום לסרב לאמץ את החלטת המחוזי, ולהמנע מדיון מיותר, כבודם מחליטים דווקא כן לדון ולהחליט. וכך צומחת הרשימה המפוארת של החלטות שאין תפארתן עליהן. כך צומחות תוצאותיהן הקשות: דרום תל אביב, האסון במירון ועכשיו צה"ל, רשימה מפוארת של כשלונות מהדהדים, שעתה (אולי), נבלמה בזכותו של הרמטכ"ל.

    אני מזכיר, כאן כי האמון במערכת המשפט ירד מ-80% לפני שנות דור ל... -7% בימים אלה. פחות מעשירית, מאז הימים הטובים ההם. ובמילים אחרות, אותו אמון במערכת, החשוב כל כך לעצם תהליך השפיטה, מצוי במדרון תלול וחלקלק המוביל להתרסקות קשה. 

    על העוסקים בשיפוט לרדת מהאולימפוס, להקדיש תשומת לב לשבר הגדול הזה, שנוצר בעת כהונתם, ולא לדברים שנאמרו בשעת כעס בכנסת. גם אם לא היה בהם צורך. 

     

    ובעיקר, התפקיד החשוב המוטל עכשיו על נשיאת העליון, הוא לשקם את המערכת, הסובלת מדימום כה קשה של אבדן האמון הציבורי, ולא לעסוק בנזיפות בחברי כנסת, ראשי ערים (דודי אמסלם ויאיר רביבו), המשמיעים עכשיו ביקורת נוקבת על פסקי הדין המקלים באופן מוגזם על עבריינים הפוגעים בציבור. ע"ע הפרעות בלוד, מאי 2021.

  • {{report.countcommenttotal}}  {{report.count}} 
  • תגובות 

חזרה לראש הדף