• על החרדים והקורונה

  • כתב - הרב מאור תפארת    
  • - לכתבות נוספות אצלנו על:
  • שתף
  • בשבוע האחרון התקבלו החלטות של גדולי הציבור החרדי על פתיחת תלמודי התורה ומוסדות הלימוד. ולכאורה הדבר נראה ממש מפליא – הרי פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, חוץ משלוש העברות החמורות – עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. הדבר גם  לתסיסה גדולה בציבור כנגד הציבור החרדי, בפרט לאור ההסתה והסיקור המגמתי של אמצעי התקשורת השונים (בפרט ערוצי הטלוויזיה), שרבים מאנשיהם שונאים את החרדים שנאה גדולה עוד מקדמת דנא, לצערנו, וכעת "מצא בעל חוב מקום לגבות את חובו".

    אין במטרת מאמר קצר זה להצדיק את ההתנהלות של החברה החרדית, אלא לנסות להסביר את מניעיה, ולגלות אליה הבנה (אם כי לא הסכמה) , שזה הבסיס לאהבת חינם שצריכה להיות בין אחים, ולפתיחות ועומק מחשבתי, שהם יכולות בסיסיות לכל מי שרואה את עצמו כאדם משכיל וחושב (ורובנו רוצים לראות את עצמנו ככאלה). חלק גדול מדברי כאן מבוססים על דברים ששמעתי מהרב תמיר גרנות שליט"א ראש ישיבת "אורות שאול" בפתח תקוה, שהאיר את עיני בזה, וכדאי לשמוע את דבריו במקורם.

    א. על תלמוד תורה ופיקוח נפש. כפי שאמרנו לכאורה תמוה מאוד, כיצד אפשר להורות על פתיחת תלמוד תורה למרות סכנת הנפשות שבדבר. התשובה לדבר פשוטה. כאשר מדברים על פיקוח נפש של אדם פרטי, אדם שיבוא וישאל האם יש ללמוד תורה גם במחיר שבריאותי שעלול להביא אותו לסכנה ממנה יש סיכוי גדול שלא יצא בחיים, אין שום שאלה, וברור שהתשובה שפיקוח נפש ידחה מצוות תלמוד תורה, או כל מצוה אחרת מלבד עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות. אבל כשמדובר על סיכון סטטיסטי ציבורי, הדבר יותר מורכב. לתקומת ישראל בארצו יש גם מחיר כבד שעם ישראל שילם בהגנה על בטחונו. כשבן גוריון הכריז על המדינה הוא ידע שזה יביא למלחמה, ובמלחמה, סטטיסטית, מתים אנשים. גם בשגרה, כולנו לא יכולנו לחיות את חיינו בשלווה בארץ, לולא החיילים וכוחות הבטחון שמוסרים את נפשם ולוקחים סיכונים עבורנו ברגעים אלה ממש. ואף אחד לא מעלה בדעתו לומר שנברח כולנו בחזרה לגלות בגלל פיקוח נפש. כולנו נוסעים בכבישים, וממשלת ישראל לא מורה על הפסקת התנועה בכבישים, למרות שסטטיסטית ידוע לצערנו שאין שנה שלא נהרגים בה אנשים בתאונות דרכים. כנראה המחיר של לחזור לנסוע בכרכרות וסוסים הוא מחיר שהחברה לא רוצה וגם לא יכולה לספוג. לפני הסגר האחרון תקופה ארוכה המסחר היה יחסית פתוח, מהחשש שסגירה מוחלטת תביא לקריסת הכלכלה. ויש עוד דוגמאות רבות. כחברה, עצם קיום החיים מצריך נטילת סיכונים, וזה חלק אינטגרלי מהחיים.

    ב. מוסדות החינוך בחברה החרדית. הקורא בוודאי אומר לעצמו, הכל טוב ויפה כשמדובר על צרכים קיומיים. אם בן גוריון לא היה מכריז על מדינה ולא היינו מקיימים צבא תוך סיכון (לצערנו) של אנשי הצבא, מה היה קורה לעם היהודי – האם בגלות יהיה מצב טוב יותר? מדינה עצמאית זה חלק מהחיים של עם נורמלי (זהו בעצם עקרון היסוד של הציונות). ובכלל, מי אמר שבגלות לא יהיה מסוכן. הכלכלה היא גם גורם חשוב, וחלק מהחיים הנורמליים, וברור שצריך להגן עליה כמידת האפשר. אבל ללמוד תורה אפשר גם בבית. ובכלל איזה נזק נורא יקרה אם ייקחו הפסקה זמנית עד שהמצב ישתפר.

    כדי לענות תשובה לזה צריך לחדד נקודה חשובה לגבי מטרת מוסדות החינוך בחברה החרדית.

    לכל אדם ולכל חברה יש מטרות יסוד. אם יישאל אדם חילוני אלו ערכים חשובים לו, שאותם ירצה להעביר לילדיו, הוא יאמר בוודאי כמה דברים כגון חופש, ביטוי עצמי, ציונות, ערכי מוסר, השכלה וכו'. אם הוא אדם דתי הוא יוסיף גם קיום מצוות, לימוד תורה, המשכת מסורת בית אבא וכד'.

    בחברה החרדית יש גם את סל הערכים האלה (או חלק ממנו), אבל מעליהם יש ערך עליון שהוא מעל כל אלה. כל אדם חרדי (בהכללה קצת גסה, אבל נכונה כשמדברים על כלל החברה החרדית) דואג בראש ובראשונה למטרה אחת – שגם ילדיו ונכדיו ונכדי נכדיו יהיו חרדים. ולא סתם חרדים, אלא חרדים בדיוק בסגנון שלו. אם חסדי ויז'ניץ אז גם ילדיו יהיו חסידי ויז'ניץ, ואם גור אז גור, ואם הוא ליטאי אז שילדיו יהיו ליטאים. אם יש ילד של חסיד ויז'ניץ שישאר דתי, אבל יעזוב את דרך ויז'ניץ הוריו יחוו את זאת ככישלון, והוא ינודה מהחברה בה גדל. כי מטרת העל לא הושגה.

    הדרך להשגת המטרה הזו היא, לא רק אבל בעיקר, המוסדות. הילד נכנס אליהם בגיל שלוש ויוצא מהם לבית העלמין אחרי מאה ועשרים שנה, בהם למד בתלמוד תורה, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה ובכולל.  במוסדות לומדים תורה, ומקיימים מצווה חשובה, אבל במידה רבה זו לא המטרה, אלא גם ובעיקר האמצעי "לשמור על החומות", שאנשים לא יברחו "החוצה".

    ג. דרך אגב, זו הסיבה העיקרית בגללה חרדים לא מתגייסים לצבא. העניין הוא לא מפני שיקול הלכתי טהור, אלא שיקול חברתי (שיש לו כמובן גם הקשר הלכתי). אם אנשים ילכו לצבא, הם עלולים (עם או בלי מרכאות) להיחשף לאנשים מסגנונות שונים, לדרכי חשיבה שונות בצורה בלתי אמצעית. והבעיה הזו קיימת גם אם הצבא יותאם בצורה מושלמת עבור הציבור החרדי מבחינה הלכתית (קל וחומר כשהוא לא מותאם ויש גם חשש של סתם "יצר הרע"). הראש של האנשים ייפתח, והם עלולים לעזוב את הדרך – וההמשכיות תקטע. וכך באמת שמעתי מאחד מתלמידי החכמים הגדולים בציבור החרדי, הגאון הרב שלמה פישר שליט"א, כשנשאל מדוע החרדים לא הולכים לצבא, הוא ענה במשפט אחד קצר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך". דהיינו,  אף שללכת לצבא זו מצווה גדולה של "עזרת ישראל מיד צר", ובעת מלחמה זה גם פיקוח נפש כללי, ובאמת למלחמת מצווה יוצאים גם "חתן מחדרו וכלה מחופתה", ו"קל וחומר לתלמידי חכמים" (גמרא סוטה דף י וספר הערוך), מכל מקום משום הוראת שעה, מחשש ל"קלקול", ההוראה בציבור החרדי בכללו היא לא ללכת לצבא.  

    ד. כיוון שמוסדות החינוך הם לב ליבה של מטרת העל של החברה החרדית כולה (לפלגיה השונים), מבחינתם סגירה שלהם היא כמו הוראה להימנע מלנסוע ברכבים או להשבית כליל את הכלכלה, או לסגור את המדינה ולברוח לחו"ל. ללמוד בבית לא יועיל, כי החינוך לדרך והשמירה על הדרך היא רק דרך המוסדות והמסגרת החברתית, ולא עצם לימוד התורה. לאור זה, שבירת המסגרות היא מחיר בלתי נסבל מבחינתם. סגירה זמנית היתה דבר סביר איכשהו, אבל כשהמשבר נמשך, ואף אחד לא באמת יודע מתי יהיה הסוף, "אין ברירה" כי אם לפתוח, למרות הסיכון.

    ה. ישאל השואל, הכל היה טוב ויפה אם החרדים היו מסכנים רק את עצמם, אבל הם בעקיפין מסכנים את כלל החברה: בתי החולים עלולים לקרוס, הסר יתארך, יהיו יותר מובטלים, ובכלל גם אנשים שאינם חרדים עלולים להדבק מהם באוטובוסים ובחנויות וכד'. התשובה שהציבור החרדי עונה הוא שבאמצעות הגבהת החומות והשמירה הקפדנית של המשך ה"דרך הנכונה" (כל זרם בדרכו), הם שומרים על הגחלת של היהדות. וזה לא רק בשביל עצמם, אלא עבור כלל העם, ואפילו כל העולם. כיוון שכך מבחינתם הם עושים דבר מוסרי ונעלה מאין כמוהו.

    ו. ממילא ברור שהפעלת אלימות או כוחנות לא תועיל כלל. הדרך היחידה למנוע פתיחת מוסדות בניגוד להנחיות המדינה היא רק על ידי איום פגיעה במוסדות עצמם (איום בשלילת תקציבים וכד'). אבל את זה הממשלה לא עושה (והאופוזיציה לא מציעה) בגלל פוליטיקה, ובמקום זה שולחים את השוטרים לעשות את ה"עבודה השחורה" שגם ככה לא תועיל כלל וכלל.

    ז. הפגם היחיד בכל לימוד הזכות הזה (להבנתי. אולי יש עוד) היא הנחת היסוד שעומדת בבסיסו שמטרת העל היא השמירה על הדרך, במובן המצומצם כל כך. האם באמת כל כך נורא אם חסיד וויז'ניץ יהפוך להיות ליטווק או חלילה וחס "מזרוחניק" (דתי לאומי)? האם מה שבאמת חשוב זו לא ה"שבלונה" הדתית שלו, אלא שיהיה בן אדם טוב, שומר תורה ומצוות, ירא שמים, מחובר לתורה ולתלמידי חכמים? בשביל זה אפשר גם ללמוד תורה בבית... . אומנם כשממקדים את הכל למטרה כל כך מצומצמת יותר קל "להחזיק מעמד" שלא "להתקלקל", אבל גם החיים הדתיים והאמונה הדתית נהיים מצומצמים מאוד, הרבה הרבה יותר מכפי שהם צריכים להיות באמת. אבל על העניין הזה צריך לדון בנפרד.

    ח. הכלל העולה, שנאת חינם ושנאת השונה הם דברים גרועים ביותר, שכל בן אדם וכל יהודי צריך לברוח מהם כמו מאש. והדרך לברוח מהם זה להבין שחבר שלך הוא בן אדם בדיוק כמוך, גם אם הוא חושב או מתנהג אחרת. זהו גם הבסיס לדמוקרטיה ולליברליות – לתפוס את האחר / את החולק לא כרשע אלא כטועה.

    ט. "אדרבה תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם" (תפילת רבי אלימלך מליז'נסק). לחפש תמיד את הדברים הטובים שאותם כדאי ללמוד. ומהחסרונות להתעלם:

    "בצדק תשפוט עמיתך - הוי דן את חבירך לכף זכות" (שבועות דף ל).

  • {{report.countcommenttotal}}  {{report.count}} 
  • תגובות 

חזרה לראש הדף