• דבר תורה לפרשת ואתחנן - אהבת הארץ

  • כתב - הרב מאור תפארת    
  • - לכתבות נוספות אצלנו על:
  • שתף
  • פרשתנו פותחת בתיאור תפילותיו של משה רבינו להכנס לארץ ישראל.  "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ה' אלקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן".

    ואמרו חכמינו (ילקוט שמעוני פרשת וילך) שמשה רבינו התפלל תקט"ו (515) תפילות  - כמניין "ואתחנן",  שיזכה להיכנס לארץ.

      

    תפילתו של משה רבינו לא נענתה. אבל דורות של יהודים גדלו על המסר של גודל ההשתוקקות והחיבה לארץ ישראל.

    הגמרא במסכת כתובות (קיב, ב) מספרת על רבי זירא שכשעלה לארץ ישראל מבבל, היה בדרכו נהר אותו היה צריך לחצות. רבי זירא לא מצא מעבורת שתעביר אותו את הנהר, אבל היה שם קרש שיה מונח מגדה אחת לגדה השניה, יחד עם חבל להאחז בו, שנועד לדייגים הצעירים שהיו מורגלים בכך. רבי זירא לא היסס עלה על הקרש ובקושי רב הגיע לצד השני. הגמרא מספרת שהיה שם צדוקי אחד שראה את כל המעשה, וכשרבי זירא הגיע סוף סוף לצד השני פנה אליו בגערה  שהוא בן לעם פזיז ונמהר. כלום לא היה יכול לחפש במתינות פתרון פחות מסוכן כדי לחצות את הנהר. רבי זירא ענה לו בנחת, לארץ ישראל משה ואהרון לא זכו להגיע, ומי יאמר שאני כן אזכה, אסור להחמיץ את השעה.

    הסיפור הזה על רבי זירא בגמרא הוא גם משל למסירות הנפש הגדולה שבכל הדורות של יהודים להגיע לארץ, וחיבת הארץ שהיתה נטועה בלב העם בכל מקומות גלותו.

    וכך מספר רבה של ירושלים, הרב שלמה משה עמאר שליט"א על אביו זצ"ל (בהקדמה לספרו "ברכת אליהו", בקצת קיצור):

    "ולעולם לא אשכח את המחזה הנורא שראיתי לו לאבי מורי זלה"ה ברגע שירדנו מהמטוס בלוד בהגיענו ארצה, ואני בן י"ד שנים, ואני פתאום רואה את אבא ע"ה משתטח על הארץ כל קומתו ומתגולל בעפר, וחשבתי שמא התעלף וניגשתי אליו להרים אותו, ואמר לי תניח לי בני, והיה מנשק העפר ומחונן את האבנים ובוכה ומרווה עפר אר ישראל בדמעותיו החמות. ואני כנער אמרתי לו אבא אבא זה לא יפה, ואמר לי בני היקר, זו הארץ אליה חיכינו עליה בכינו, ועתה זיכנו ה' ברוך הוא לנגוע בעפרה, והיה בוכה בדמעות של גיל וגעגועים עזים. ואחר שנרגע ועמד על רגליו ועדין בוכה, נשא עיניו למרום בתפילה ואמר רבונו של עולם אני מודה לך על החסד הגדול הזה שהבאתנו עד הלום, ואני מתחנן ומבקש ממך שתואיל בטובך ותתן לי עוד חיים עד שאעשה קידוש של ליל שבת קודש בארץ הקודש, ואח"כ קח את נשמתי בשמחה וטוב לבב.

    אלו דברים שמעבירים רעד בכל בשרי גם אחרי מ"ה שנים, ולעולם לא אשכח את המראה הנורא הזה והדברים האלו".

    "ושנה ראשונה גרנו באופקים ואבא ע"ה עבד בחקלאות ובכל עבודה בשדה. ובכל עבודה שנתנו לו שמח שמחה גדולה מאוד, באומרו ברוך ה' כל זה אני עושה באדמת ארץ ישראל, ובערב פסח התשכ"ג עברנו לפרדס חנה ושם קבלנו בית קטן של עמידר עם אדמה מסביב והיה נוטע עצים וזורע זרעי ירקות. ואי אפשר לתאר את השמחה שהייתה לו כל אותם ימים. ובמשך הזמן נטע מכל עץ מאכל בגינה הזו שכמעט שאין פרי שלא היה שם אילן אחד או שנים ממנו. ותמיד כשהיה מחזיק בידיו מפרי הארץ ובפרט כשהיו הפירות גדולים היה מנשקם ומברך את ה' בכל לבו, ומרבה לספר בשבחה של ארץ ישראל. אשריו ואשרי חלקו".

    "אמרו רבותינו (ברכות ח, א) גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא חטא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אבא מארי ע"ה כל ימיו גם בחו"ל וגם בארץ ישראל נהנה מיגיע כפיו בלבד, ומשהגיע לארץ כבר היה בגיל מבוגר, ועבד בכל עבודה שניתנה לו, ומעולם לא התפנק ומעולם לא התרעם על קושי העבודה וכד'. ואדרבה עבד בחריצות גדולה ומתוך הנאה גלויה, משום שזו עבודה בארץ ישראל.

    וזכורני ב"בין הזמנים" באתי מהישיבה, ומפני הלחץ ומפני הדוחק הלכתי לעבוד יחד עם אבא ז"ל, ובאותם ימים עבדו באתר עתיקות והייתה משלחת ארכיאולוגים מיפן, וכן משלחת מהארץ, וחקרו אתר מסוים לגלות מבנים עתיקים וכדי חרס ומטבעות וכו', והעבודה לא הייתה קלה, וראיתי שכל המשלחות היו מכבדים את אבא ע"ה בכבוד ובהערכה גדולה, והוא היה אחד הפועלים. ומיד התברר העניין, שהוא עבד בחריצות וזריזות יותר מכולם, וגם עבד בעדינות שלא לפגוע בשום דבר, וכל מקום שרצו עבודה נקיה וזהירה במיוחד היו קוראים לו, והוא ביצע את הדבר על הצד היותר טוב, והיו עומדים משתאים והיתה לו הערצה מיוחדת מכולם, כי עשה הכל בשמחה. ולא ידעו את סוד הדבר, שהוא שש ושמח שזכה ליישוב הארץ, והיה מהלל ומודה לה' על כך, ועל כל הזדמנות שבאה לידו לעשות דבר מה בארץ הקודש".                

    מעניין לעניין באותו עניין, אזכיר כאן חידוש יפה שהתחדש לי בהבנה של פסוק משיר השירים. חכמינו אמרו ש"כל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים". שכולו שיר אהבה טהור בין הקב"ה לכנסת ישראל (וכפי שמאריכים לפרש רש"י והמדרשים) ובין נשמת האדם לקב"ה (וכפי שמפרשים המלבי"ם והרמב"ם). אבל מעבר לנמשל – גם המשל הוא קדוש וטהור.

    בפרק ז מופיע שהדוד שמשבח את יופייה של רעייתו פונה אליה ואומר "אפך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק". והרבה זמן התקשיתי, איזה שבח יש כאן? יבוא מישהו הביתה ויאמר לאשתו "האף שלך מזכיר לי את מגדלי עזריאלי". לא בטוח שהיא כל כך תשמח מהמחמאה...

    לאחרונה שמעתי שיעור מרתק על שיר השירים מפי הרב יעקב מדן שליט"א, ראש ישיבת הר עציון, שבזכותו נפתרה קושייתי. בפרק לפני כן (פרק ו) הדוד פונה לרעיה ואומר לה "יפה את רעייתי כתרצה נאוה כירושלים איומה כנדגלות". תרצה, זוהי אחת מערי יהודה הבצורות, וכך כמובן גם ירושלים. ואמר הרב מדן: הדוד פונה לרעייתו ואומר לה, יפה את רעייתי – היופי שלך דומה ליופייה של ארץ ישראל!

    וכך גם בפרק ז: הדוד אומר, עיניך הן כמו הברכות שבעיר חשבון, ואפך הוא כמגדל הלבנון. יופי מושלם, בדיוק כמו יופייה של ארצנו.

       

  • {{report.countcommenttotal}}  {{report.count}} 
  • תגובות 

חזרה לראש הדף